מתי אהיה מאושר, איך אהיה מאושרת 

זו שאלה שרבים שואלים בשלב כזה או אחר בחיים.
בתקופה האחרונה אני נחשפת רבות לשאלה הזו ושומעת תשובות מסוגים שונים. אף אחד לא יכול לומר מהו אושר באופן אבסולוטי. בסופו של דבר זהו עניין יחסי. כל אחד והאושר שלו.
אחד יהיה מאושר כי יש לו המון כסף, אחר - אהבה, השלישי - הגשים את עצמו , הרביעי החליט שהכל בסדר ונרגע, החמישי הוליד ילדים בלונדינים מתוקים ועוד.

לפסיכולוגים יש תשובות משלהם, לפילוסופים גם, שלא לדבר על אנשי הדת. אז הנה זו שלי. תשובה פשוטה ממקום פשוט.

מה שעושה אותי מאושרת ואני בטוחה (כמו כולם) שזה יגרום אושר גם לאחרים, זה משהו אחר לגמרי ובמשפט בוטה אומר זאת ככה. כשאפסיק לחשוב על עצמי ואתחיל לראות את האחר שלידי וגם אתחבר אליו היטב...רוב הסיכויים שאהיה מאושרת. לא רק. שנינו נהיה מאושרים. כמה טוב.
כן, זה החיבור, זו הרגשת השייכות, זו ההתבוננות באחר, בכוונותיו הטובות, בביצועיו, בקשיים שלו, ברגשות שלו, בהצלחות שלו, בלבטים, ברגישויות... ואם אני מתייחסת לכל אלה אצל האחר וגם משתתפת בחייו, יוצרת דו שיח, שיתוף פעולה, שיתוף רגשות, רוב הסיכויים שחיי יתמלאו במימדי חיים חדשים, ברעיונות, בהצעות, בשמחות, בהומור, באפשרויות, ורוב הסיכויים שאוכל להרגיש שייכת, מועילה ומאושרת גם. ובמילים אחרות - זו הדרך לגרש את הבדידות, למלא את החיים שלי בתוכן, לתת להם משמעות. להפסיק לעסוק בי ולהתחיל לעסוק באלה שתופסים נפח בעולמי. 

אמרתי לכם שהפתרון הוא פשוט? 

ההוכחה שלי לתאוריה הזו היא אנחנו. החיים. בואו נבדוק. הרי זה ממילא מה שאנחנו עושים כל הזמן. אנחנו מתחברים זה לזה ללא הרף. עם בני משפחה, עם חברים, שכנים, עמיתים. יותר מזה. אנחנו יולדים ומולידים אנשים חדשים לשם אותה מטרה. כדי שיהיה לנו למי להתחבר. על מי להשפיע. אז איך זה שמצד אחד אנחנו מתאמצים להתחבר, מצד שני - אנחנו מרגישים בדידות? חוסר אושר? ומדוע אנחנו מסתתרים מאחורי המחשב, המסך, הוואטסטפ והפייסבוק? רבים או שותקים או מתעלמים?

כאן התשובה מורכבת. אם נתייחס לכל הדיגיטציה הזו כמכשירים שיוצרים חיבור, לא תהיה לנו בעיה. העניין הוא שהחיבור הזה הוא לא בדיוק החיבור העמוק שאנחנו זקוקים לו. הוא רק התחלה של חיבור. אופציה של חיבור. ממנו אפשר להמשיך הלאה לחיבור אנושי שיהיה טוב , או לא טוב.
באתר הכרויות למשל, יש אופציה להכיר בן זוג אך צריך לפגוש אותו באמת כדי להתחבר אליו ולגעת בו, או כדי לדחותו. וזו רק דוגמה אחת.

נעזוב את החיבור השטחי והנוח של הדיגיטציה ונחזור לחיבורים האנושיים.
נשארת השאלה - מה מפריע לנו להתחבר? מדוע אנחנו חסרי אימון זה לזה? מדוע אנחנו לא סומכים באמת? לא עושים פעולות כדי להכיר. מדוע אנחנו רבים, נעלבים, מתרחקים כשבעצם אנחנו רוצים להתחבר?

אני חושבת שהתשובה מתחלקת לשניים. אנחנו נתחבר בקלות והיטב בשני מצבים.
1 מצב של כוח עליו כמו בשעת מלחמה, הדרום מארח את אנשי הצפון ונוצרים חיבורים מדהימים

2ן  כשנרכוש מודעות פשוטה לצורך החיבור. אז נתחבר בקלות.

אם קראתם את הפוסט הזה ובא לכם לנסות..נסו איזו התחברות פשוטה עם מישהו . תיזמו אותה, במודע. לא בכאילו ולא ?בלי כוונה?. בכוונה מלאה. ואז, תגידו לי איך זה מרגיש לכם. תתחילו לדבר. תגידו שאתם רוצים להכיר, להתחבר. אין ממה לחשוש, כולנו רוצים אותו דבר. 
ואם אינכם יודעים איך עושים את זה בקלות, כי שכחתם, כי אינכם מיומנים די, אם תרצו לרכוש את המודעות הנכונה, בואו לאחד הקורסים שלי, או לתהליך אימון טוב כי האמת היא שהאושר נמצא ממש בהישג ידיכם, אצלכם, בתוככם. רק צריך לקטוף אותו. אז צרו קשר ותדעו.